מבוא לגמישות נדירה: טור להורים לילדים עם מחלה נדירה, קשה או כרונית
מאת לורה ויל
בהגדרה של להיות הורה לילד עם צרכי זהירות נוספים, אתה גמיש.
בבסיס רעיון החוסן עומדת דרישה לחוות מצוקה, מצוקה או קושי. בספרות על גמישות, יש הרבה דיבורים על 'הקפצה חזרה' למצב יציב שהיה קיים לפני גורם הלחץ. עם זאת, כשמדובר להיות הורה כמונו, גורמי הלחץ הם כרוניים, הם לעתים קרובות מדי יום. אין דרך חזרה לחיים שלפני האבחנה הנדירה של ילדכם; ולכן אני מרגיש שהשפה של 'הקפצה חזרה' פחות שימושית.
הורים כמונו מוצאים דרכים להפעיל את המערכת הפסיכולוגית שלנו ולהסתגל או להסתובב עם מיומנויות גמישות שהופכות לפרקטיקות מתמשכות כדי להדוף את הלחץ המתמשך. גמישות מתרחשת ברגע שאחרי טעות, ברגע אחרי משהו כואב, ברגע אחרי הרגשה מוצפת. גמישות היא היכולת להתחיל שוב, שוב ושוב. מיומנויות גמישות הן לעתים קרובות שיטות עבודה עדינות ושגרתיות המציעות חיץ וציפה.
אולי בשבילך גמישות לפעמים יוצאת כהומור, או לפעמים יצירתיות. אולי זה להושיט יד לחבר מהימן, או לקחת רגע רגוע לעצמך. אני ממליץ לך לקחת רגע ולהסתקרן לגבי האופן שבו השתנית במהלך האבחנה והמחלה של משפחתך, ואולי עד כמה שרירי החוסן התחזקו או נמתחו. האם חל שינוי במערכת היחסים שלכם עם תקווה ועם קבלה? אולי הדימוי העצמי שלך, כמטפל, השתנה. יש לך מישהו שאתה יכול להתקשר אליו בשלוש לפנות בוקר? האם הדיאלוג הפנימי שלך אדיב, מעודד וסלחני?
גמישות היא מערכת כישורים רבת פנים ולעתים פרדוקסלית. בטור חודשי זה נחקור את המושגים והמיומנויות הממלאים תפקיד מגן מפני לחץ כרוני ואקוטי. כל חודש יאתגר ויעודד אתכם להמשיך ולפתח את הכוח היציב הפנימי הזה בזמן שאנו מתמודדים עם מחלה וחוסר ודאות, צער ושמחה.