מסע בזמן בסוויטת MRI: רישום ביומן
מאת לורה וויל
לחזור היום לסוויטת ה-MRI היה כמו להיכנס לזיכרון. לפני שלוש שנים, ממש משמאלי, ישבתי על מיטת בית חולים עם גרסה של אלדן במשקל 9 ק"ג בזרועותיי. הוא ינק, עפעפיו כבדים. המטרה של הזנה זו לא היתה מזון, זה היה הרגעה. הוא עמד להיות חגור ולהיות חגור למכשיר MRI כדי להסתכל על המוח שלו.
זה היה במאי 2020, ונסעתי לבית החולים יומיים לפני כן כי החרדה שלי הגיעה לקצה גבול יכולתה. הבן שלי קיבל אשפוז מלא כי פשוט ידעתי בלב אמא שלי שמשהו לא בסדר. הרמזים היו עדינים; כל כך עדין שהרופא המטפל שלו אמר שהכל בסדר רק שבוע קודם לכן. אז חלק ממני היה מלא תקווה שאנחנו הולכים להשתחרר עם חשבון בריאות נקי עבור אלדן ואבחון של חרדה אימהית חמורה בשבילי; זה היה יכול להיות התרחיש הטוב ביותר.
הוא סיים לינוק והאחות עזרה לי לעטוף אותו בשמיכה חמה. הוא התפתל לרגע, ואז התיישב כשהכניסו אותו לעריסה קטנה שתגלוש היישר לתוך מכשיר ה-MRI. הופניתי למושב בפינה - מושב שאלמד, 3 שנים אחרי, נמצא שם עד היום. אני תוהה כמה אמהות אחרות ישבו שם, בזמן שהמכונה הצינורית המפלצתית שולפת תמונות של מומים. מעניין כמה צער נלכד, ממש כאן. טראומה בדו-ממד.
היום יש לי גרסה של אלדן במשקל 28 ק"ג בזרועותיי. זרועות שלעתים קרובות כואבות עם המשקל של מה שהן נושאות. נשק שהוא ללא ספק חזק יותר מהפעם האחרונה שבני ואני היינו כאן. אני זוכרת שהצצתי מבעד לקיר הזכוכית ברדיולוג שגלל את התמונות של מוחו של בני בן ה-4 חודשים בזמן שהן הופקו. אני זוכרת את הפנים שלה ואת המבט המודאג מדי פעם שהקשה עליי לנשום. אמרתי לעצמי לא לקרוא את זה; ובכל זאת, חשבתי שאולי אקיא.
שעתיים לאחר מכן, הנוירולוג שלו היה מגיע ואומר לי - ולבעלי ברמקול (בגלל כללי הקורונה של הורה אחד בלבד) - שהחיים שלנו לעולם לא יהיו אותו דבר. היא השתמשה בשפה מיומנת ותומכת כשסיפרה לנו סיפור של נכות - פיזית ונפשית, בינונית עד קשה - שנשמע אז כמו סיוט שממנו לא נתעורר.
היום יש לאלדן צוות הרדמה, כי הנקה וחיפוי זה כבר לא אופציה. הוא בועט ומתפתל נגדה, אבל אני מחזיקה אותו כשהוא מורדם. ההכרה שלו נסוגה והאחות עוזרת לי להשכיב אותו ולשחרר. הרופא אומר, "כל הכבוד אמא," כשאני פונה לצאת מחדר ה-MRI. אני מנסה לחייך. "אתה לא יודע את החצי של זה," אני חושבת, בעודי מעיפה מבט ברוח הרפאים של עצמי יושבת בכיסא בפינת חדר ה-MRI הזה לפני שלוש שנים. אני רואה את העבר שלי, זרועות שלובות כאילו מנסה להחזיק את הלב שלי בתוך החזה, כאילו ידעתי שהוא עומד להתנפץ עם תוצאות ה-MRI הראשון.
היום מלווים אותי לחדר המתנה, שם אני יושבת עם עגלה, ריקה אבל עם שתי נעלי ספורט קטנות ללא שרוכים ואוטובוס צעצוע מיניאטורי לבית הספר. וזה המקום שבו אני יושב עכשיו, מקליד ותוהה מה אני יכול לומר לגרסה ההיא שלי עדיין בתוך סוויטת MRI לפני 3 שנים. אולי אוכל לנחם אותה באיזו קלישאה כמו "מה שלא הורג אותך מחזק אותך", או אולי להציע עצות כמו "תזכרי מה שאת אוהבת" ו"זה מסע יוצא דופן - תוביל בהכרת תודה". אבל הכל נופל. כאן בבית החולים היום, הקצוות הכואבים של האבל החריף שמבצבצים מן העבר אינם נרגעים במילים.
וכך אני מפסיק להקליד ועוצם עיניים. אני מדמיין את עצמי עומד ופותח את הדלת של אותה חבילת MRI של 3 שנים עברו. אני נכנסת פנימה והאני העברי שלי עומד, זרועותיה נופלות לצדדים כשהדלת נסגרת מאחוריי. אני פותחת את זרועותיי. אנחנו עוצמים עיניים לרגע, ואז אני מחבקת את גופי מלא הפחד, לב אל לב, בעבר ובהווה. ויחד אנחנו יודעים: אנחנו יכולים לסמוך על כך שהעצמי העתידי שלנו יהיה חזק מספיק לכל מה שיבוא.
"שמור את מבטך על המקום הפצוע, לשם נכנס האור." - רומי
האם אתה חושב על כתיבת יומן? צור חשבון חינם באתר שלנו והתחל לכתוב יומן עוד היום!
