מחליף ב"נדיר": ג'רמי א. לנקפורד, ד"ר לרפואה
כדי להבין באמת את המורכבויות של מחלה נדירה, זה לוקח סוג נדיר של רופא. הכירו את המומחים שנמצאים בחוד החנית של מחקר מחלות נדירות עם הסדרה שלנו, Changemakers in Rare.
בגיל ארבע בלבד, ג'רמי לנקפורד כבר ידע שהוא רוצה להיות נוירולוג. היום, החלום הזה התגשם, אבל מה שהופך את המציאות הזו למתוקה עוד יותר עבור הרופא הוותיק הוא שהמומחיות שלו מתמקדת בשיפור חייהם של ילדים בדיוק כמו הגרסה הצעירה ההיא של עצמו. ד"ר לנקפורד הוא המנהל לשעבר של תוכנית ההתמחות בנוירולוגיה של הילד ב- UT Health Houston, שם הוא מתמחה באפילפסיה של ילדים. הוא גם מטפל בחולים ביחידות לנוירולוגיה של הילד ולאפילפסיה של ילדים באנדרטת הילדים הסמוכה ליוסטון, הרמן. המשך לקרוא כדי לגלות מה גורם לד"ר לנקפורד להתלהב במיוחד מנוירולוגיה של ילדים, ומה נותן לו אופטימיות כשהוא מסתכל על העתיד של מחלות נדירות.
מה הוביל אותך לעסוק בתחום לימודיך?
בהתחלה, העניין שלי בנוירולוגיה הגיע מאמא שלי. היא חלתה בטרשת נפוצה, והיא מספרת לי שכשהייתי בת ארבע אמרתי לה שאני רוצה להיות נוירולוגית כשאגדל. שנים רבות לאחר מכן גיליתי שיש דבר כזה נוירולוגיה של ילדים, וזה פשוט התאים בצורה מושלמת. אני אוהבת להיות בסביבת ילדים, אני אוהבת לעזור למשפחות, ולכן נוירולוגיה של ילדים היא באמת התחום שאליו התעסקתי כל חיי. בכל הנוגע לאפילפסיה: אפילפסיה מביאה את ההזדמנות לריפוי בנוירולוגיה. ותרופה היא משהו שלא יוצא לנו לומר הרבה בנוירולוגיה, או ברפואה בכלל. וכך להיות נוירולוג ילדים, לראות אפילפסיה, לראות את ההזדמנות לריפוי, ולראות את המסירות שלי לחולים, באמת שלא הייתה דרך אחרת ללכת בה.
מה לדעתך החלק הכי מתגמל בעבודה שלך?
אני מאוד נהנית לעבוד עם המטופלים: הדרך שבה הם מסתכלים על החיים, הדרך שבה הם מסתכלים על המחלות שלהם, הדרך שבה הם לפעמים שוכחים את המגבלות שלהם – אני חושב שזה מאוד מועיל. וגם המשפחות. אתם יודעים, אנחנו רואים הרבה מטופלים שהיו בכמה מרכזים שונים, שראו כמה רופאים שונים ולא הגיעו לאבחנה, או שאין להם תוכנית נהדרת. היכולת לספק משהו לאותה משפחה, גם אם זה לא בסופו של דבר תרופה או משהו שאנחנו באמת רוצים, היכולת לרעות בכל דרך, ולסייע בכל דרך, אני חושב שזה החלק הכי מתגמל.
לאן אתה רואה את המחקר במחלות נדירות הולך בשנים הקרובות?
אני חושב שאתם הולכים לראות שילוב אמיתי של מדע הנדסי עם מדע הרפואה. כבר ראיתם את זה באופן שבו אנחנו מעריכים מחלות, ואני חושב שאתם הולכים לראות את זה הרבה יותר בצד הניהולי: איך אנחנו מספקים תרופות, תרופות לטווח ארוך, מספקים מכשירים מכניים ספציפיים שעוזרים לחולים להשתמש בהיבטים מסוימים של הגוף שלהם שחשבנו שהם לא יכולים להשתמש בהם יותר. אני באמת חושב שההנדסה הולכת להיות קשורה חזק להתקדמות הרפואית, וכאן אנחנו הולכים לעשות את הצעדים הגדולים ביותר שלנו.
כמנהל התמחות לשעבר וכמי שהיה קלינאי ותיק, עברת לאחרונה למחקר. איך את מרגישה עם היותך בזרוע המחקרית?
אני חושב שמחקר הוא באמת רק לתאר לאנשים את מה שאתה רואה מדי יום. התפקיד שלנו הוא לחנך כמה שיותר על מה שאנחנו רואים, מה אנחנו עושים, וכשאנחנו מחנכים, אנחנו באמת יכולים להתקדם. יש היבטים מסוימים כחוקר, כקלינאי, שיש לי הרבה חשיפה אליהם, אבל יש כאלה שאני לא. אז עד כמה שאני יכול לספר לאחרים על מה שאני עושה – אולי אני יכול לעורר עניין של מישהו אחר, או אולי יש משהו שהם יכולים לעשות, ואנחנו יכולים להתאחד – ועם שיתופי הפעולה האלה, אני חושב, זה המקום שבו אתה הולך לראות את ההתקדמות הגדולה ביותר.
